ב.ע.פ נגד אבי תריסי השרון

בפני:   כב' השופטת ד"ר איריס סורוקר

בעניין: ב.ע.פ חברה לבניין בע"מ

התובעת

ע"י ב"כ  עו"ד טל בננסון

נ ג ד

אבי תריסי השרון בע"מ

הנתבעת

ע"י ב"כ עו"ד עובדיה אהרון

פסק דין

הסכסוך

1.      התובעת – חברה קבלנית לבנין – עתרה לחייב את הנתבעת – קבלנית לעבודות אלומיניום – בפיצויים בגין נזקים שלפי הנטען נגרמו לה מחמת הפרת חוזה והתרשלות. בין הצדדים נקשרה מערכת יחסים חוזית שבין מזמין (התובעת) לספק (הנתבעת). שני הפרויקטים נשוא הסכסוך הם "מגשימים" ו"צופית".

2.      בלב הסכסוך עומד מעשה הנתבעת בפרויקט "מגשימים". ביום 2.9.2004 פירקה הנתבעת ונטלה פריטי אלומיניום שהתקינה באתר הבניה. המעשה תואר ע"י מנהל התובעת כדלקמן (ס' 8-9 לתצהירו):

"…הנתבעת חדרה לבית באמצעות עובדיה (בסוף חודש אוגוסט 2004), פירקה רכיבים רבים שהותקנו כמעט בכל חדרי ואגפי הבית לרבות חלונות, תריסים ורשתות, הוציאה אותם מהבית והותירה אותו פתוח ופרוץ.

לא זו בלבד שהנתבעת הערימה על התובעת והונתה אותה במצח נחושה, פעולתה הינה ברוטלית, ברברית וחד צדדית, היא אף פעלה בזדון, שעה שפירקה ולקחה את הרכיבים מהבית דווקא ביום חמישי בשבוע מתוך כוונה לגרום נזק לתובעת, שכן, כידוע היטב לנתבעת, הבית נותר פרוץ עד ליום ראשון שלאחר מכן. הנתבעת ניצלה את האמון שנתנה בה התובעת ובמעשה שעשתה העמידה בסיכון את כל הפרויקט כולו".

3.      התובעת טענה כי פריטי האלומיניום נלקחו על מנת לאחוז בהם כ"בני ערובה" לתשלום חוב (למשל, ס' 10 לתצהיר מטעמה). תביעתה נסבה על "נזקים ישירים ועקיפים" אשר לפי הנטען הוסבו לה כתוצאה מן הפירוק, לרבות נזקי מוניטין (ס' 48-94 לסיכומיה). אין מחלוקת, כי חלונות האלומיניום הוחזרו לבסוף לאתר, ואולם לטענת התובעת – ההתקנה התאחרה, והמוצר שהותקן סבל מליקויים (פרקים ד', ז'-ט' לסיכומיה).

4.      הנתבעת הודתה בפירוק רכיבי האלומיניום. לשיטתה, הדבר נעשה מתוך "רצון טוב, כן ואמיתי ובתום לב", וזאת מחמת ליקויים שנמצאו בחלונות, ואשר דרשו תיקון (ס' 12 לכתב ההגנה; ס' 5 לסיכומיה). לטענתה, לא ניתן היה לתקן את הליקויים באתר, אלא שהיה צריך להעביר את הרכיבים למפעל (שם). תחילה טענה כי "הודיעה מבעוד מועד לתובעת על פרוק חלק מהפריטים שימצאו בהם ליקויים לצורך תיקונם במפעל" (ס' 12 לכתב ההגנה), ואולם טענה זו לא נשנתה בסיכומיה. הנתבעת הוסיפה כי לא התעכבה בהתקנת החלונות מחדש (ס' 16 לכתב ההגנה; ס' 6 לסיכומי הנתבעת). כן ציינה, כי עבודתה אושרה על ידי אדריכל התובעת (ס' 18 לכתב ההגנה).

5.      תביעת התובעת בפרויקט "צופית" נסבה על ליקויי ביצוע (בעיות איטום וזכוכית שאינה תקנית). הגנת הנתבעת בפרוייקט זה מבוססת על טענת חלוף הזמן (ס' 20 לכתב ההגנה), ועל העדר טענות מזמן אמת (ס' 23 לכתב ההגנה).

6.      במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו מנהל התובעת, מר לאונרדו לבקוביץ' וכן האדריכל רון יהל. כן הוגשו חוות הדעת של המהנדס גנישב (פרויקט "צופית") ושל המהנדס יוסי בן-חורין (פרויקט "מגשימים"). מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מנהלה, מר אברהם עובד; ושל העובד מר בשארה גסאן. כן הוגשה חוות דעתו של המהנדס מר משה מלכה. המצהירים והמומחים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.

פרויקט מגשימים

המישור העובדתי

7.      מן הראיות עולה, כי הנתבעת פירקה ונטלה את פריטי האלומיניום מן האתר, וזאת באופן חד-צדדי וללא תיאום עם התובעת. מטרתה היתה להחזיק בהם כאמצעי להפעלת לחץ לגבית חוב. הניתוח הראייתי בענין זה הוא כדלקמן:

(א)   הפירוק בוצע על ידי עובד הנתבעת, ללא נוכחות מי מטעם התובעת (ר' עדותו של מר בשארה, פרוטוקול ע' 49 ש' 5). אמנם, בין הצדדים הוסכם כי הנתבעת תסור לאתר לצורך הכנת רשימת תיקונים (ס' 6 לתצהיר מר לבקוביץ'; ס' 7 לתצהיר מר עובד). ואולם בפועל, הנתבעת פירקה את המשקופים והחלונות ונטלה אותם לידיה.

(ב)   מנהל הנתבעת סתר עצמו בשאלה, אם הודיע לתובעת על הפירוק. תחילה הודה כי לא הודיע, ולטענתו: "לא הייתי צריך להודיע" (פרוטוקול ע' 28 ש' 8, ש' 13). בהמשך חקירתו חזר בו ואמר: "לא הייתי עושה את זה בלי לתאם"; "תאמתי מראש שאם יהיה צורך אקח למפעל" (ר' פרוטוקול ע' 32 ש' 22-29).

(ג)    אין צורך לאמר, כי תיאום הפירוק הוא חיוני, נוכח הפגיעה הצפויה מהותרת חלונות פרוצים, וכן מחמת עיכוב אפשרי בהשלמת הבניה. על רקע הסתירה המהותית בעדותו של מר עובד בנקודה זו, יש להעדיף את גרסת מנהל התובעת. מר לבקוביץ' העיד, כי לא קיבל כל הודעה על הפירוק והנטילה. לדבריו: "מיד כשהגעתי לבית [באתר] וראיתי את מצבו המזעזע, נכנסתי להלם ולחרדה והייתי בטוח בתחילה כי גנבים פרצו לבית והותירו אותו עירום מכל החלונות ורכיבי האלומיניום. התחלתי לברר את העניין עם השכנים… הבנתי כי כנראה מדובר באנשים הקשורים לנתבעת. התקשרתי מיד למפעל הנתבעת שוב ושוב בסה"כ 20 (עשרים) פעמים…, ללא מענה…" (ס' 12 לתצהירו). טענתו של מר לבקוביץ' אודות ניסיונות ההתקשרות נתמכת בתדפיס שיחות טלפון (נספח ב' לתצהירו).

(ד)   מר לבקוביץ' תיאר, כי לאחר שגילה את דבר הפירוק, ניגש נסער למפעל הנתבעת. שם מצא את רכיבי האלומיניום "במקום סגור עם מנעול… ואף אחד לא הסכים לפתוח את המנעול…" (ס' 12 לתצהירו). מנכ"ל הנתבעת הודה, כי אמנם לא התפנה לשוחח עם מנהל התובעת באותה עת, שכן לטענתו: "הייתי בפגישה" (ר' פרוטוקול ע' 34 ש' 1-14). מנכ"ל הנתבעת הודה עוד, כי לא איפשר למנהל התובעת ליטול חזרה את חלונות האלומיניום, שכן: "ליאו לא יכול לקחת משהו מהמפעל שלי" (פרוטוקול ע' 34 ש' 16). תשובה זו אינה מתיישבת עם טענתו של מר עובד, לפיה לקח הציוד "לצורך תיקון ובתיאום איתו [מנהל התובעת]" ורק לצורך ביצוע תיקונים עבור התובעת (פרוטוקול ע' 34 ש' 16-17). אם זו היתה מטרת הנטילה, מה פשוט יותר היה מלשוחח עם מר לבקוביץ', להסדיר את אי ההבנה, ולאפשר לתובעת ליטול את הרכיבים חזרה?

(ה)   אין מנוס מן המסקנה, כי לא נפלה "אי הבנה" בין הצדדים. מדובר במהלך חד-צדדי ומחושב מצד הנתבעת, שמטרתו היתה להבטיח גבית חוב. מר עובד ציין, כי התובעת חבה לו באותה עת כ- 20% מהתמורה הכספית שהגיעה לו, בסכום של כ- 29,955 ₪ (ס' 5 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הודה, כי ביקש "תשלום עם סיום העבודות כמקובל", אך נענה חלקית (פרוטוקול ע' 29 ש' 21 עד ע' 30 ש' 1):

"אשתו הגיעה אלי לאחר חודשיים בערך, בסביבות אפריל, ושילמה לי על החשבון. הייתי בטוח שהיא משלמת לי את כל החשבון, היא שילמה לי רק חלק מהתשלום, שאלתי אותה באותו יום למה את משאירה לי רק 10 אלף ₪ אם יש חוב של 40 אלף, אמרה לי אם אתה לא רוצה ולקחה את השיק חזרה. אמרתי לה תשאירי לפחות את השיק הזה, ואז השאירה את השיק ואמרה לי את השאר תתאם עם ליאו".

(ו)     מר עובד ציין, כי בשלב זה נולד אצלו חשש, שמא לא יראה את כספו: "אם אתה לא תקבל משכורת 7 חדשים לא תחשוש? חששתי קצת, כן" (פרוטוקול ע' 30 ש' 25). ובהמשך: "אחרי 7 חדשים חששתי קצת. ש. היית קצת מעוצבן? ת. כן" (פרוטוקול ע' 31 ש' 2-4).

(ז)    מנכ"ל התובעת נתן אמון במנכ"ל הנתבעת, במוסרו לו "מידע סודי" אודות מיקום מפתחות אתר. מר עובד הודה, כי המפתחות נמסרו לו במסגרת יחסי אמון, ועל מנת להכין רשימת ליקויים (פרוטוקול ע' 30 ש' 28-30):

"ש. חששת היה לך חשש שתהיה בעית תשלום ואז אמרת שאתה תלך לתקן ולעשות רשימה.

ת. הצעתי לו שאני אלך ונתן לי אוקיי ואמר לי איפה המפתח של השער כדי להכנס. אז גם גילה לי בסוד איפה המפתח נמצא, בעמוד מתחת לאבן. הוא סמך עלי".

(ח)   הנתבעת לא הסתפקה בהכנת רשימה, אלא עקרה את החלונות עצמם. עובד הנתבעת העיד כי ניתן היה לבצע חלק מן התיקונים במקום, כפי שאמנם בוצע לאחר החזרת הרכיבים לאתר: "תיקנתי הרבה דברים במקום, אחרי שהחזרתי את החלונות, כגון החלפת זוויות. את זה תיקנתי בשטח יותר מאוחר" (פרוטוקול ע' 48 ש' 1-2). ואולם בעת שניטלו רכיבי האלומיניום, היעד של הנתבעת לא היה לתקן, כי אם לקחת: "הוא [מנהל הנתבעת] אמר לי להוציא את החלונות" (עדות מר בשארה, פרוטוקול ע' 47 ש' 26); ובהמשך: "לשאלת ביהמ"ש – האם בעת שביקרת עם אבי במקום קיבלת הנחיה לתקן חלק מהפגמים במקום ולהימנע מנטילתם למפעל – התשובה שלילית" (פרוטוקול ע' 48 ש' 3-4).

(ט)   התנהלות הנתבעת לאחר נטילת החלונות מחזקת את המסקנה, כי מטרת הנטילה היתה גביית חוב. הנתבעת סירבה להחזיר את הציוד שפירקה בטרם יוסדר החוב (ס' 11, 15 לתצהירו של מר לבקוביץ'; ס' 14-15 לתצהירו של מר עובד). הצדדים הגיעו ל"סיכום דברים", מיום 20.9.2004 (נספח ה' לתצהיר לבקוביץ'). בסיכום נכתב, כי הנתבעת תתקן את הליקויים בפריטי האלומיניום ותתקינם באתר עד ליום 24.9.2004 (ס' 1). הוסכם, כי להבטחת יתרת התשלום תפקיד התובעת שיק בנקאי לטובת הנתבעת, בידיו הנאמנות של ב"כ התובעת (ס' 2). הוסף, כי "ביצוע התקנת האביזרים תעשה רק לאחר שהנאמן יודיע לח"מ כי הכספים הופקדו בידיו הנאמנות" (ס' 3). עוד הוסכם כי הנאמן ימסור את הכספים לנתבעת 5 ימים מיום ההתקנה ואישור האדריכל כי ההתקנה הושלמה (ס' 4).

(י)     בעקבות סיכום הדברים, רכיבי האלומיניום הותקנו מחדש באתר. ביום 8.12.2004 אישר האדריכל רון יהל כי עבודות הנתבעת בוצעו לשביעות רצונו (נספח ו' לתצהיר מר עובד). אישור האדריכל מלמד על מועד השלמת העבודות על ידי הנתבעת — באיחור של כחודשיים וחצי מהמועד שסוכם ב"סיכום הדברים". משך הזמן המשמעותי שנדרש להשלמת העבודה מכרסם בטענת הנתבעת, כאילו נטלה את פריטי האלומיניום לצורך תיקון גרידא. הנתבעת אמנם החלה בביצוע התיקונים לאחר גיבוש הסכם הדברים (ס' 10 לתצהיר עובד), ואולם בפועל, העבודה הושלמה רק לאחר הפקדת כספי התמורה בנאמנות (ס' 16-18 לתצהיר עובד).

(יא) מר עובד העיד כי לצורך התיקון המתין לקבל סחורה מספקים, אשר היתה חסרה לו במלאי (ס' 18 לתצהירו; פרוטוקול ע' 23 ש' 1-6). לטענתו, במקרה כזה העבודה צפויה להתארך: במקום 3 שבועות לערך, ידרשו 6 שבועות (פרוטוקול ע' 22 ש' 29 עד ע' 23 ש' 9). ידיעת הנתבעת על חסר במלאי חייבה אותה בזהירות מוגברת עת שנטלה את הציוד מן האתר. ככל שהתיקון צפוי להתארך, כך צפוי להתארך משך הזמן בו הבית יישאר ללא רכיבי אלומיניום. על הרקע הזה ניתן היה לצפות, כי הנתבעת תתאם מראש את נטילת הציוד והחזרתו. בפועל, הנתבעת לא טרחה לסכם עם התובעת ואף לא ליידעה מראש.

(יב) גרסת הנתבעת אודות "תיאום" כלשהו מאבדת עוד מאמינותה, על רקע טענתה כי נטלה את החלונות לתיקון על חשבונה, וזאת למרות שלטענתה לא היתה אחראית לליקויים (ס' 9 לתצהיר עובד). היש הגיון בטענה כי התנדבה לבצע תיקונים שאינם באחריותה, מקום בו התובעת עדיין חבה לה את יתרת התמורה? מר עובד התקשה להשיב על שאלה זו (פרוטוקול ע' 36 ש' 8-16):

"ש. לכאורה, לא מסתדר שאדוני התנדב לקחת על עצמו לתקן ליקויים שנגרמו לא באחריותו כאשר לתובעת יש חוב לא של שקלים בודדים, במשך 7 חודשים, כאשר אדוני מעט מוטרד בקשר לגביה.

ת. מאחר ואני מכיר את התובע מזה שנים לפני, הוא הפנה אלי הרבה בתים, ביצעתי עבודות, נוצר בינינו קשר בתקופה הזו עד קרות המקרה או עד ההתקנה, או עד התשלום של אשתו בסביבות אפר' 04 היה בסדר גמור, מבחינת החשש שלי בתשלום כמעט לא היה לי חשש. בין בעלי המקצוע נפוצו שמועות שהוא – התובעת מתקשה לשלום לבעלי מקצוע. בלי לציין את שמותיהם, שיש לו בעיות תשלומים בתקופה האחרונה. לכן חששותיי גברו ודחקתי בו לבצע את הרשימה ליקויים שלטענתו יש לבצע. ומאחר ומשך זמן רב זה הגביר אצלי את החשש מהעניין של התשלום, אז הצעתי בעקבות זה את מה שהצעתי ומכאן בית המשפט יודע את השאר".

8.      סיכומם של דברים: כממצא עובדתי, אני קובעת כי הנתבעת נטלה את החלונות ופריטי האלומיניום על דעת עצמה וללא תיאום או הסכמה עם התובעת. מדובר במהלך חד-צדדי וכוחני, שמטרתו היתה להפעיל על התובעת לחץ לפרוע את חובה.

המישור המשפטי

9.      הנתבעת לא היתה רשאית לעקור את חלונות האלומיניום ולקחתם ללא הסכמה. המשפט אוסר על עשיית דין עצמית, מטעמים מובנים של שמירת הסדר הציבורי (ר', למשל: בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי של נ' שר המשטרה, פ"ד כח(1) 225, 240). הדין מעניק לפרט כוח להפעיל סעד עצמי אך במשורה ובצמצום. בתוך כך ידועים המקרים של קיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973); ניכוי מהמחיר (ס' 28 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968); עיכבון (ס' 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א- 1971); והפעלת כוח לשמירת ההחזקה במקרקעין (ס' 31(א)(3) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1989). ואולם הכלל הוא, כי בהעדר הוראה מפורשת המקנה כוח לעשיית דין עצמית, הרי שהיא אסורה (ר', למשל, רע"א 4311/00 מ"י נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827; ת"א (ת"א) 272/93 ריקל בנין בע"מ נ' גויל – בית חרושת לנייר ישראלי בע"מ, פ"מ תשנ"ג(3) 122, 126; ת"פ (י-ם) 338/97 מ"י נ' פלוני ו-2 אח', תק-מח 97(4) 977, 983).

10.  הדין אינו מקנה לבעל דין חוזי סמכות או זכאות ליטול בכח מוצר שסיפק לזולתו, על מנת להבטיח פירעון חוב שהרוכש חב כלפיו (השוו: ת"א (י-ם) 3089/01 ברכת שפע נ' בזאר שטראוס בע"מ ואח', תק-מח 2005(3) 12884). ספק המוצר רשאי להבטיח את האינטרס הכספי שלו מראש, בגדר ההסכם שנכרת בין הצדדים. כך, הספק רשאי לדרוש מהמזמין בטוחות מסחריות שונות (כגון ערבות או שיק דחוי), וכן להתנות את מסירת הסחורה בתשלום התמורה (או חלק הארי שלה). ואולם, אין הוא רשאי להפקיע בכח סחורה או ציוד שכבר סיפק, על מנת להפרע מהחייב.

11.  ספק העומד בפני בעית פירעון זכאי לפנות לבית המשפט בתובענה. גם מקום בו נולד חשש ל"הפרה צפויה", שטרם התגבשה לכלל הפרה אקטואלית, זכאי הספק לסעדים (ס' 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970). ואולם אין אלה סעדים עצמיים, כי אם סעדים הטעונים הגשת תובענה. כסעד זמני, הנפגע מהפרה צפויה עשוי לבקש מבית המשפט צו מניעה זמני, עיקול זמני, או כינוס נכסים זמני. סעדים זמניים אלה עשויים לאפשר "תפיסה" של סחורה שתמורתה טרם נפרעה. ואולם, גם כאן אין מדובר בעשיית דין עצמית. הטוען לפגיעה חייב להידרש להליך משפטי מתאים. במסגרת זו יישמע גם הצד שכנגד, אשר כנגדו מועלית טענת ההפרה.

12.  הנה כי כן, בעל הדין החוזי רשאי להבטיח את עצמו מפני סיכוני ההפרה בדרך מסחרית (נטילת בטוחות). כמו כן, הוא זכאי לפנות לבית המשפט בדרישה לסעד מתאים. ואולם אין הוא רשאי לעשות דין לעצמו, ולהפעיל כח לתפיסת ציוד.

13.  מעשה הנתבעת – עקירת חלונות ונטילתם – מהווה עשיית דין עצמית ללא סמכות שבדין. בכך עוולה הנתבעת כלפי התובעת בנזיקין (עוולת הרשלנות, הסגת גבול ושליחת יד, סעיפים 35, 29 ו-49 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). הנתבעת חטאה כלפי התובעת גם בהפרת הסכם: אין מחלוקת כי ההסכם בין הצדדים לא הכיל תניה המרשה לספק לעקור חלונות, אם לא יקבל את מלוא התמורה. ודוק: גם אם היתה קיימת תניה כזו – ספק אם היתה עומדת במבחן תקנת הציבור (השוו: ת"א (י-ם) 3089/01 ברכת שפע נ' בזאר שטראוס בע"מ ואח', תק-מח 2005(3) 12884, ס' 16; וכן י' ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו (תשנ"ט-1999) 5, 70).

14.  לשלמות התמונה יוסף, כי אף בהעדר כוונת זדון מצד הנתבעת, היה מקום להטיל עליה אחריות חוזית ונזיקית לנזקי התובעת, בגין נטילה רשלנית ובלתי מוסכמת של פריטי האלומיניום. הסרת משקופים וחלונות, ללא תיאום מראש, צפויה להסב נזק למזמין. הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות, כי הנטילה עלולה לגרום נזק מחמת הותרת הבית פרוץ, וכן לעכב את השלמת הבניה.

הנזק

15.  התובעת דרשה פיצויים בשורת ראשים: ליקויים בעבודת האלומיניום; תיקוני נזקים שנגרמו לבית (צבע, טיח, החלפת אריחי שיש); עיכוב במסירת הבית ועיכוב תשלום מצד הרוכש, וכן פגיעה במוניטין (ר' ס' 19 לתצהיר לבקוביץ').

16.  ליקויים בעבודת האלומיניום – התובעת דרשה 17,050 ₪, בגין הוצאותיה לתיקון עבודות האלומיניום (ס' 19.1 לתצהיר לבקוביץ'), והגישה חשבונית של בעל מקצוע (בסך כולל של 23,300 ₪, לתיקון גם בפרויקט "צופית"; ר' נספח ו' לתצהירו הנ"ל). הסכום הנתבע מגובה בחוות דעתו של המהנדס יוסי בן חורין (נספח ד' לתצהיר לבקוביץ'). עיקר ההוצאה נסב על "לוחות זכוכית לא בטיחותיים", בסך 14,400 ₪ (ס' 1 בע' 5-7 לחוות הדעת). מר בן חורין העיד כי לא מצא סימון על הזכוכית שהותקנה, ועל כן הניח כי היא אינה בטיחותית (פרוטוקול ע' 57 ש' 5-15).

17.  אני דוחה את טענת הנתבעת, לפיה אישור האדריכל רון יהל, מיום 8.12.2004, שולל על הסף את טענת הליקויים (ר' ס' 21ב' לסיכומיה). מר יהל הצהיר, כי אישורו התייחס לעצם ההתקנה, ולא היה בו "אישור סופי על שלמות העבודה לרבות בגין בדיקת נזילות מים…" (ס' 2 לתצהירו). בחקירתו הבהיר: "התבקשתי לתת אישור שהחלונות הוחזרו והכל בסדר, היו שם כל מיני תיקונים קוסמטיים בשלב שלפני ואחרי, לא היתה שום סיבה לעכב את התשלום, לכן הוצאתי את הנייר" (פרוטוקול ע' 8 ש' 4-6). יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך שהמהנדס בן חורין ביקר באתר ביום 12.9.2004 – כשלושה חדשים בטרם סיימה הנתבעת את ההתקנה המחודשת (מר לבקוביץ' ציין בס' 16 לתצהירו כי עבודות הנתבעת הסתיימו רק ביום 9.12.2004). ניתן להניח כי התובעת – מצוידת בחוות דעתו של המהנדס מטעמה – דרשה מהנתבעת לתקן את הליקויים שנמצאו במסגרת השלמת העבודה.

18.  המהנדס משה מלכה, מטעם הנתבעת, ביקר באתר ביום 16.1.2005, לאחר תום העבודה. הוא בחן את טענות מהנדס התובעת, וציין כי הליקויים המפורטים בס' 2-6 לחוות דעתו של מר בן חורין אינם קיימים בפועל (ר' ס' 3.6-3.10 לחוות דעתו). על רקע האמור לעיל, אני מעדיפה את חוות דעתו על פני חוות הדעת של המהנדס בן-חורין.

19.  אשר לפריטי הזכוכית – לא הוכח כי הזכוכיות היו בלתי בטיחותיות. מהנדס התובעת נסמך בענין זה אך על העדרו של סימון (פרוטוקול ע' 57 ש' 14-15). ואולם, אליבא דמהנדס הנתבעת – הסימון ניתן להסרה (ס' 3.4 לחוות דעתו). בנוסף, לא הוכח כי הזכוכיות סתרו את דרישות האדריכל מטעם התובעת. אין לשכוח כי אדריכל התובעת בדק את העבודה לאחר סיומה. אם סבר כי הזכוכית שהותקנה אינה תקנית או בטיחותית – ניתן להניח שהיה מציין זאת. מר יהל אישר: "עברנו חלון חלון, ראינו שהכל נראה תקין והכל בסדר" (פרוטוקול ע' 8 ש' 11). הוא ציין כי מדובר בבדיקת "ההיבט האדריכלי, זה לא כולל עמידה בתקן", ואולם הוסיף כי "הדרישה היא לעבוד בחומרים תקניים… אני בודק שהחומרים הם תקניים. הבדיקה היא לפי זהות הקבלן וההכרות עמו. ידוע לי שהוא עובד עם חומרים תקניים, ביקרתי גם בבית המלאכה שלו ואני שקט לחלוטין" (פרוטוקול ע' 8 ש' 12-17). על הרקע הזה, אין לקבל את טענת התובעת בענין זכוכית לא תקנית.

20.  אשר על כן, אני דוחה את תביעת התובעת ברכיב הליקויים.

21.  תיקוני נזקים – התובעת דרשה 30,000 ₪ בגין צביעת פנים הבית מחדש (ס' 19.2 יחד עם נספחי ז' לתצהיר לבקוביץ'; וכן ע' 4 לחוות דעתו של המהנדס בן-חורין); 12,000 ₪ בגין מריחת טיח חיצוני (ס' 19.3 יחד עם נספחי ח' לתצהיר לבקוביץ'); החלפת אריחי שיש בסך 3,740 ₪ (ס' 19.4 לתצהיר לבקוביץ' וכן ע' 4 לחוות דעתו של המהנדס בן-חורין), וכן עלויות פירוק והרכבת אריחים בסך 4,400 ₪ (ס' 19.5 לתצהיר לבקוביץ').

22.  מר לבקוביץ' הצהיר, כי פירוק החלונות הסב לבית נזקים, שנגרמו "כתוצאה מחדירת ציפורים לבית אשר הכתימו את קירות הבית ואת אריחי ריצוף השיש" (ס' 14 לתצהירו). טענתו נתמכת בחוות דעתו של המהנדס בן-חורין, שציין: "הנזקים העקיפים באים לידי ביטוי בכך שהמבנה היה פרוץ במשך זמן מה וכתוצאה מכך חדרו ציפורים לתוכו. במקום ניתן לראות עדיין שרידים של קיני ציפורים הנמצאות בתוך ארגזי תריסי הגלילה בחדרי שינה ילדים. הקירות הוכתמו במספר רב של מקומות בצואה של ציפורים ולכן תידרש צביעתם החוזרת… בנוסף, במספר אריחי ריצוף שיש… נוצרו כתמים שמקורם גם כן מהפרשות ציפורים" (ס' 1 בפרק "הנזקים שנגרמו" בע' 4 לחוות הדעת; ר' גם עדותו על נזקי הציפורים בפרוטוקול ע' 54 ש' 18 עד ע' 55 ש' 25).

23.  הטענה בדבר חדירת ציפורים לבית מסתברת היא על רקע הותרתו פרוץ על ידי אנשי הנתבעת, לאחר שנטלו את פריטי האלומיניום. אמנם, מר עובד טען כי חסם את מפתחי החלונות באמצעות השענת לוחות גבס שהיו במקום (פרוטוקול ע' 26 ש' 18 עד ע' 27 ש' 18). ואולם, עדות זו היא כבושה. בתצהירו לא התייחס לכך כלל ועיקר. התעלמות זו היא משמעותית, שהרי הנתבעת נדרשה להתגונן בהליך זה מפני טענת הנזקים.

24.  זאת ועוד: מר עובד ציין בתצהירו כי בעת שהגיע לאתר לנטילת החלונות, מצא "כי הבית פרוץ ופתוח לכל עבר, ראיתי שבחלונות הבלגיים מברזל שלא הותקנו על ידי הנתבעת אין זכוכיות" (ס' 8 לתצהירו). אם הבית ממילא היה פרוץ בטרם נטילת החלונות – מדוע החליט לחסום את הפתחים מיוזמתו? טענתו אינה נהנית מהגיון, ואיני נותנת בה אמון.

25.  מר בשארה גסאן, עובד הנתבעת, לא טען בתצהירו כי חסם את פתחי החלונות שעקר. רק בחקירתו אמר כי חסם את פתחי החלונות לאחר נטילת המשקופים (פרוטוקול ע' 48 ש' 7-8). עדותו סותרת את עדות מר עובד: מר בשארה שלל את האפשרות "שרק השענו על הקיר" (פרוטוקול ע' 48 ש' 17). לשיטתו, סגירת הפתחים נעשתה באמצעות חיזוק "הפלטות עם קלמרות – עצים, לוחות של קרשים… זה מחוזק טוב. יש לו תמיכה מבפנים. מבפנים שמנו חוט ברזל. יש פלטה של גבס, הנחנו אותה על הפתח, קרש מבחוץ ומבפנים קושרים את שניהם יחד. עשינו חורים בתוך הגבס וקשרנו קרש לקרש" (פרוטוקול ע' 48 ש' 17-21). דרך הסגירה המתוארת אינה מתיישבת עם עדותו של מר עובד בנקודה זו.

26.  אני מקבלת את טענת התובעת, לפיה הנתבעת הותירה את מפתחי החלונות פרוצים, ובכך איפשרה כניסת ציפורים לבית. אך מובן, כי הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות את כניסת הציפורים ונזקיהן, שהרי היא מצויה בעבודת הבנין (ובכך אני דוחה טענת הנתבעת בס' 27 לסיכומיה). יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שמפתחי החלונות נותרו פתוחים במשך 3 ימים בלבד (ס' 14 לתצהיר לבקוביץ'). קשה לקבל כי קיני הציפורים הטמונים בכיסי החלונות, הפרשותיהם, והכתמים הרבים שנמצאו מפוזרים בכל הבית, הם כולם פרי עשייה בת 3 ימים בלבד. המהנדס בן חורין הודה, כי אין הוא יכול לדעת "כמה זמן הקינים עמדו שם" (פרוטוקול ע' 54 ש' 20). אני נותנת משקל לעדותו של מר בשארה לפיה: "כאשר הוצאנו את הפריטים הסתובבו בתוך הבית יונים וציפורים בכל חלקי הבית" (ס' 6 לתצהירו; פרוטוקול ע' 50 ש' 12-20). על דרך של הערכה, אני מעמידה את תרומת מעשה הנתבעת לנזק על שיעור של 70%.

27.  אני דוחה את טענת הנתבעת, בענין העדר קשר סיבתי בין עקירת המשקופים לטיח חיצוני (ס' 24 לסיכומיה). למשקופי חלונות יש גם פן חיצוני. לכן מסתברת היא הטענה, כי הוצאתם פגעה גם בטיח החיצון (ר' עדותו של מר לבקוביץ', פרוטוקול ע' 15 ש' 17-22).

28.  לסיכום, אני מקבלת חלקית את התביעה בראש זה, ומטילה על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 35,098 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.

29.  עיכוב במסירת הבית ועיכוב בתשלום – הנזק הנטען לא נתמך באסמכתאות (ס' 19.6, 19.7 לתצהירו של מר לבקוביץ'). לא הוברר מה היה מצבו הכולל של הבית באותה עת, פרט לעבודות האלומיניום. בנוסף, בחקירתו של מר לבקוביץ' התברר כי התובעת לא שילמה פיצוי מוסכם לרוכש. לטענת מר לבקוביץ': "הוא [הרוכש] הוריד לי כסף מהתשלומים, באחד מהתשלומים הוא קיזז תשלום זה" (פרוטוקול ע' 17 ש' 5-6). אך הרוכש לא זומן להעיד. בהעדר ראיה על קשר סיבתי בין מעשה הנתבעת לבין איחור במסירת הבית, ובהעדר ראיה על קיזוז בתשלום מצד הרוכש, אני דוחה את דרישת התובעת בראש זה.

30.  פגיעה במוניטין – יש לקבל כי מעשה הנתבעת פגע במוניטין התובעת. מר לבקוביץ' תיאר, בעדות הנהנית מהגיון: "כשמדברים על ענף הבנין זה ענף קטן, במיוחד באזור השרון. ברגע שמישהו מפרק לי חלונות, אנשים מתחילים לשער וחושבים שיש לי בעיות, וזה רץ מפה לאוזן, זה פוגע במוניטין שלי" (פרוטוקול ע' 18 ש' 13-14 וכן ש' 16-17). יש לזכור כי באותה עת הפרויקט טרם הושלם. התובעת עבדה עדיין עם בעלי מקצוע שונים, וצריכה היתה לספק את הבית לרוכש. על דרך של הערכה, הנתבעת תפצה את התובעת בראש זה בסכום של 20,000 ₪.

31.  אני דוחה את טענת הנתבעת על הפרת חובת תום לב מצד התובעת, בכך ש"לא גילתה" את נזקיה העקיפים ערב חתימת "סיכום דברים" (ס' 28 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת היא שהפרה את חובת תום הלב כלפי התובעת, בכך שנטלה בכח וללא סמכות שבדין את פריטי האלומיניום. "סיכום דברים", מבחינת התובעת, היה במידה רבה פרי אילוץ. על כן, אין לראות בו משום ויתור או מיצוי טענות. ואמנם, התובעת רשמה בו מפורשות: "אין בהסכמה זו כדי לגרוע מכל זכות ו/או טענה של הצדדים" (נספח ה' לתצהיר התובעת).

32.  סיכומם של דברים: אני מקבלת בחלקה את תביעת התובעת בכל הקשור לפרויקט "מגשימים", וכמפורט לעיל.

פרויקט צופית

33.  דומה כי התביעה בענין פרויקט "צופית" הוגשה "על הדרך", ואך בעקבות הגשת התביעה בענין פרויקט "מגשימים". מר לבקוביץ' הודה, כי התביעה בענין "צופית" נולדה בעקבות הבעיה ב"מגשימים": "זה נולד כמכלול אחד, הוא [מר עובד] ביום בהיר אחד קם ושם לי אקדח על הרכה" (פרוטוקול ע' 14 ש' 10). ואולם אך מובן הוא כי התנהלות הנתבעת בפרויקט "מגשימים", כשלעצמה, אינה עשויה להצדיק תביעה בענין "צופית".

34.  בכתב התביעה, שהוגש בדצמבר 2004, צוין, כי פרויקט זה בוצע "לפני למעלה מ- 4 שנים" (ס' 17 לכתב התביעה), קרי: בשנת 2000 או אף לפני כן. התובעת לא הציגה כל דרישה כתובה מזמן אמת ששיגרה לנתבעת בענין ליקויים. אין מחלוקת כי הבית אוכלס. הרוכש ביצע בבית עבודות שונות ביוזמתו (עדות מר לבקוביץ', פרוטוקול ע' 12 ש' 22-24). כל אלה מכרסמים באמינות התביעה.

35.  התובעת הגישה את חוות דעתו של המהנדס אלכסיי גנישב. המומחה ביקר באתר ביום 19.9.2004 – מועד מאוחר בהרבה לשלב ביצוע עבודות הנתבעת. התובעת טענה, כי הליקויים המפורטים בחוות הדעת תוקנו על ידה (ס' 23 לתצהיר לבקוביץ'). מן החשבונית עולה כי התיקונים בוצעו בינואר 2006, ככל הנראה כחלק מהתיקונים שבוצעו בפרויקט "מגשימים" (ר' חשבונית נספח יא' לתצהיר לבקוביץ'). הפער בין המועדים מעורר תמיהה: אם עבודת הנתבעת ב"צופית" בוצעה כבר בשנת 2000 והבית אוכלס, כיצד זה שהתובעת השהתה את ביצוע התיקונים עד שנת 2006?

36.  אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי גובה סף החלון, אשר לכאורה נמצא בו ליקוי (ס' 1 ע' 4 לחוות דעתו של המהנדס גנישב), כלל אינו קשור לעבודת אלומיניום (ר' ס' 17 לסיכומיה; וכן עדות המהנדס בפרוטוקול ע' 10 ש' 1-3).

37.  הנה כי כן, בענין "צופית", רב הנסתר על הגלוי. הרוכש בפרויקט זה לא זומן להעיד. החשבונית שהוגשה היא כוללנית, ואינה מפרטת אלו עבודות בוצעו בפועל ב"צופית" ואלו ב"מגשימים". השיהוי הרב בהגשת התביעה בענין זה מכרסם באמינותה. הוא יוצר נזק ראייתי לנתבעת (שהרי חלוף הזמן מקשה על בירור מצב העבודות בזמן אמת).

38.  התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בפרויקט "צופית". אני דוחה את תביעתה בענין זה.

39.  התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאותיה בהליך זה, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק. מובהר כי הנתבעת אינה נדרשת לשאת בשכ"ט המומחים מטעם התובעת, נוכח דחית התביעה בענין "צופית", ודחית טענת הליקויים בעבודות בענין "מגשימים".

ניתן היום כ"ב בתמוז, תשס"ז (8 ביולי 2007) בלשכתי בהעדר הצדדים.

 המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ד"ר איריס סורוקר, שופטת