שטרית אברהם ואח נגד אחים שרבט חברה לבנין בעמ

שטרית אברהם ואח נגד אחים שרבט חברה לבנין בעמ

|

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  9085/00

רע"א  478/01

בפני:                  כבוד השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן

                          כבוד השופטת א' פרוקצ'ה

                          כבוד השופטת מ' נאור

 

המערערים:        שטרית אברהם ואח'

                          נ ג ד

המשיבה:            אחים שרבט חברה לבנין בע"מ

 

                          ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

                          בחיפה מיום 30.10.2000 בת.א. 1034/96

                          שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג

 

תאריך הישיבה: ה' בחשון תשס"ב (22.10.01)

בשם המערערים:        עו"ד אלי הכהן ועו"ד אסי פוטר

בשם המשיבה:   עו"ד ישראל עזיאל ועו"ד עמית יהלומי

 פסק-דין

 השופטת א' פרוקצ'יה:

 

1.       לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש. וסרקרוג) אשר הכריע בתביעת המערערים בעילות הקשורות לליקויי בנייה שנתגלו בדירות שרכשו מהמשיבה. במסגרת הערעור פנו הצדדים בהמלצת בית המשפט להליכי גישור, אולם מאמצי הגישור לא עלו יפה, ונתבקש מתן פסק דין בערעור.

רקע

2.       בשנים 1992-3 הקימה המשיבה מגדלי מגורים ברחובות השיטה ותמר בנשר. בבניינים נתגלו ליקויי בניה. המערערים הינם 19 דיירים אשר תבעו את המשיבה בגין ליקויי בניה בדירות וברכוש המשותף. בית המשפט המחוזי בחן את טענות התובעים ומינה מטעמו מהנדס אשר הגיש חוות דעת מומחה ביחס לליקויי הבנייה. לאור חוות הדעת, הכיר בית המשפט באחריות המשיבה לגבי חלק מליקויי הבנייה שהועלו בטיעוני המערערים. הוא בחן את מצבה של כל דירה לאור ממצאי המומחה וכן את מצב הרכוש המשותף וקבע מהם ליקויי הבנייה שנמצאו בהם, ומה שיעור הפיצוי המגיע לכל דייר בגינם.נ

הכרעת בית המשפט המחוזי

3.       הכרעת בית המשפט נסמכת על הקביעות העיקריות הבאות:

 

(א)              אין בחתימת הדייר על מסמך המורה על קבלת הדירה לשביעות רצונו ועל בדיקתה על ידו כדי להמעיט מהאמור בחוק מכר (דירות), תשל"ג-1973 שהינו חוק קוגנטי אשר אינו מאפשר התנאה על מועדים לגילוי אי התאמה או על היקף אחריות הקבלן, ואין לצפות מהדייר כי יעמוד על קיום ליקויים מיד עם מסירת הדירה לידיו.ב

 

(ב)              בית המשפט מינה מומחה בנייה מטעמו – המהנדס רפאל גיל – והחליט לסמוך את הכרעותיו על חוות דעת זו שמצא אותה לאמינה ומבוססת מהבחינה המקצועית. הוא בחן את הטענות השונות בדבר הליקויים במבנה – ובהם דיפון האמבט, פתיחת ארגזי התריסים, אוורור המטבח, שירותי האורחים, ואוורור המחסנים וקבע את ממצאיו לגבי כל אחד מענינים אלה. הוא קבע קיומם של ליקויים בעניינים שונים תוך התייחסות לכל דירה וקבע את שיעור הפיצוי המגיע בגינם. כן בחן את הטענה לפיה מדובר ב"בנין גבוה" כהגדרתו בתקנות התכנון והבנייה, ולכן יש צורך לספק לו ציוד כיבוי אש, רוחב פרוזדורים מינימלי, מיגון והפרדת חדר המדרגות. בית המשפט שלל טענה זו וקבע על סמך חוות דעת המומחה כי הבנין אינו עונה במאפייניו להגדרת "בנין גבוה" על פי התקנות. עוד נבחנו מספר טענות ביחס לרכוש המשותף ובהן טענות לגבי צורך בעוקת איסוף במקלט, ופגמים בריצוף ברכוש המשותף. בית המשפט קבע שיעורי פיצוי גם בגין ליקויים ברכוש המשותף. הוא התייחס גם לטענות בדבר עלויות שונות שהדיירים טענו להן אשר נבעו מביצוע תיקונים שהם ביצעו בעצמם ולטענות בדבר אי התאמת שטח הדירות למה שהובטח להם על ידי הקבלן. ביתר פירוט טענו המערערים כי הפרוספקטים ומסמכים מיקדמיים שהוצגו בפניהם בטרם חתמו על חוזי הרכישה פרטו שטחי דירות גדולים בכדי עשרות אחוזים מהשטח שהוקצה להם בפועל בדירות שקבלו. לפיכך, יש לפצותם על אחוזי הגריעה משטחי הדירות שניתנו להם לעומת אלה שהובטחו להם ערב עריכת החוזים. בית המשפט  החליט שלא לפסוק למערערים פיצוי בגין מרכיב זה של תביעתם. הוא קבע כי לתוכן פרוספקטים הנמסרים לקונה בטרם ההתקשרות החוזית עשויה להיות חשיבות כחלק מהמשא ומתן הטרום חוזי מקום שהחוזה שנקשר אינו קובע הוראה אחרת. אולם אין לכך השפעה מקום שהחוזה שנכרת סוטה באופן מפורש מתוכן הדברים שהופיעו במסמכים המיקדמיים לחוזה. בענייננו, חוזה מכר הדירה שנכרת עם כל רוכש דירה כלל פירוט שטח הדירה בתשריט שצורף לחוזה והיווה חלק ממנו, כך שהרוכשים היו מודעים בבירור למצג החוזי בדבר גודלה של כל דירה בעת כריתת החוזה. מכאן, שאין לראות באי ההתאמה בין שטח הדירה על פי החוזה לשטח הדירה על פי המסמכים המיקדמיים לחוזה משום ליקוי המגיע כדי אי התאמה של הממכר במובן חוק המכר (דירות) התשל"ג-1973. בית המשפט פסק לטובת המערערים פיצויים בגין עוגמת נפש, אולם סירב לפסוק פיצוי על ירידת ערך משמצא כי לא חלה ירידה כזו. אשר לתיקון הליקויים בדירות וברכוש המשותף,  בית המשפט קבע כי אין לכפות על הדיירים ביצוע תיקונים על ידי המשיבה משניתנה לה בעבר הזדמנות מלאה לבצעם והיא לא ניצלה הזדמנות זו. הוא החליט לאפשר לדיירים לבצע את התיקונים באמצעות גורם אחר ולקבל את הכיסוי הכספי הנדרש לצורך כך מהמשיבה. הוא קבע מנגנון הנותן בידי המערערים שתי חלופות אפשריות: האחת – לקבל באופן מיידי מידי המשיבה את סכומי הפיצוי על פי קביעת המומחה. והשניה – להודיע למשיבה בתוך תקופה של 12 חודשים על כוונה לבצע תיקונים בפועל בדירה. במקרה זה על הדייר לפנות לקבלן חיצוני שיבצע את התיקונים ולבסס במסמכים את תכנית התקונים. בחירה בחלופה זו עשויה לגישת בית המשפט לייקר את עלויות התקונים עד 50% מהסכומים הבסיסיים בגין הליקויים שנקבעו על ידי בית המשפט ודייר שבחר בחלופה זו יוכל לקבל את התוספת האמורה בכפוף להצגת מסמכים מתאימים והליך של אישור ההצעה. בסופו של דבר, חוייבה המשיבה בפיצויים בגין ליקויי בנייה על פי ממצאים מיוחדים לכל דייר וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש, הוצאות, ושכר טרחה.

 

כחודשיים לאחר מתן פסק הדין, ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט ובה הסדר ביצוע ליישום חלופת התיקונים בפועל לאותם דיירים שיבחרו בחלופה זו. עיקרו של הסדר זה בכך, כי המהנדס גיל מונה מפקח על עבודות התיקונים שיבצעו וניתנו בידיו סמכויות אישור של תכניות עבודה ומחירים שיגישו הדיירים לצורך קבלת פיצוי מהמשיבה. כן נקבע באותה החלטה כי המשיבה רשאית להציג בפני המפקח את השגותיה בענין חבויותיה הכספיות ככל שהן חורגות מעבר לעלויות הבסיסיות על פי פסק הדין. כנגד החלטה זו (להלן – "ההחלטה המאוחרת") הגישו המערערים בקשת רשות ערעור אשר תידון במאוחד עם ערעור זה.ו

 

הערעור

2.      טענות המערערים

מוקד טיעוניהם של המערערים בערעור מופנה כנגד הסתמכות בית המשפט על חוות דעת המומחה המהנדס גיל. הם מפרטים עניינים שונים שבהם, לדעתם, שגה בית המשפט כאשר הסתמך על עמדת המומחה. הרי פירוט טענותיהם;

 

(א)             איוורור המחסנים

המערערים תבעו פיצוי בגין ליקוי של העדר איוורור מספיק במחסנים. בית המשפט הסתמך על חוות דעת המומחה וקבע בהסתמך על קביעותיו כי אין למצוא ליקוי ברמת האיוורור הקיימת במחסנים. בערעור, תוקפים המערערים את החלטת בית המשפט בעניין זה, וטוענים כי מתשובות המומחה היה מקום להסיק כי קיים צורך באיוורור כנטען ולא כפי שהוחלט בידי בית המשפט המחוזי.

 

(ב)             ריצוף הדירות

המערערים העלו טענות לגבי ליקויים בריצוף בשטח הרכוש המשותף. הם תבעו החלפת ריצוף במלוא שטח הרכוש המשותף. בית המשפט דחה עמדה זו וקבע על פי חוות דעת המומחה כי יש להחליף רק 10% משטח הריצוף הכולל ברכוש המשותף, ויש לקבוע את עלות התיקון בהתאם לכך, כפי קביעתו של המומחה גיל. המערערים טוענים כי המלצת המומחה להחליף 10% בלבד מריצוף השטח אינה עומדת בפני הביקורת שכן החלפת אריחים פגועים בלבד עלולה לפגוע ביתר האריחים, וכן החלפה חלקית עלולה לגרור שוני בצבע ובגוון הריצוף בין האריחים החדשים לישנים. לפיכך תיקון ראוי מחייב החלפה כוללת של הריצוף.נ

 

(ג)              עלויות נוספות

בית המשפט התייחס בפסק דינו לעלויות שונות שהמערערים תבעו פיצוי בגינן  ובהם – עלויות בגין השגת רשיונות בנייה והוצאות אחרות שלא ניתן לגביהם פירוט מדויק. בית המשפט קבע כי יש להתחשב בעלויות אלה במסגרת הפיצוי הכללי שקבע. המערערים טוענים כי בית המשפט לא התחשב בהוצאות שהוציאו חלק מהדיירים על מנת לתקן פגמים שנתגלו בדירתם ותוקנו על ידם באופן עצמאי. הם מפרטים תיקונים שונים שביצעו ועלויות שהיו כרוכות בכך וטוענים כי היה מקום להוסיף סכומים אלה לסך כל סכומי הפיצוי שהמשיבה חוייבה בהם.ב

 

(ד)             גריעה משטחי הדירות

בית המשפט לא הכיר בטענת המערערים בדבר גריעה משטח דירותיהם בהשוואה לפרוספקטים שהוצגו בפניהם קודם לעריכת החוזים עימם. הטעם העיקרי לכך היה נעוץ  בעובדה כי לכל חוזה מכר צורף תשריט ובו תיאור מדויק של שטח כל חדר בדירה כך שהקונים ידעו בבירור מהו שטח הדירה שהם רוכשים ולכן המידע הבלתי מחייב שהיה כלול בפרוספקטים אינו מעלה ואינו מוריד באשר לכוונת הצדדים לחוזה.        המערערים טוענים כי בית המשפט שגה כאשר לא הכיר בטענתם בדבר זכותם לפיצוי עקב גריעה משטח דירותיהם. לטענתם, יש להכיר בתוקף החוזי של ההבטחות שניתנו להם עובר לחתימת חוזי המכר, ואין לראות בתשריטים שצורפו לחוזי המכר משום שינוי להסכמה הטרום-חוזית שהושגה בין הצדדים ביחס לשטחי הדירות, כאמור. מכאן, על פי הטענה, יש לזכותם בפיצוי על הפגיעה שנגרמה להם עקב הפרת הבטחות המשיבה בענין זה.ו

 

(ה)             מנגנון ביצוע פסק הדין

המערערים קובלים על ההחלטה המאוחרת שניתנה על ידי בית המשפט לצורך יישום ביצוע חלופת הפיצוי הכרוכה בביצוע תיקונים בפועל. ראשית, הם טוענים כי הם זכאים בכל מצב למלוא סכום התיקונים המקורי בתוספת 50% וזאת בלא קשר לשאלה באיזו חלופה החליטו לבחור. על פי הטענה, שגה בית המשפט כאשר היתנה תנאים מוקדמים למתן תוספת לעלויות התיקונים עד ל-50% כפי שקבע המומחה, וכי בנסיבות הענין לאור אופי הליקויים וחוסר תום הלב של המשיבה, היה מקום לפסוק תוספת זו בלא הגבלתה רק למקרה שבו דייר יעדיף את חלופת התיקונים בפועל על פני קבלת פיצוי ישיר. כן הם טוענים כי פרק זמן של 12 חודשים לצורך החלטה באיזו חלופה לבחור – חלופת התיקונים או חלופת התשלום המיידי – אינו מספיק ויש להאריכו. עוד נטען כי ההחלטה המאוחרת באשר לקביעת מנגנון הביצוע של חלופת התיקונים ניתנה על ידי בית המשפט בלא סמכות, לאחר שסיים את מלאכתו. נטען גם לגופה של ההחלטה כי היא אינה עומדת במבחן שכן היא מנציחה את הקשר המורכב בין הצדדים ויוצרת חזית יריבות מתמשכת ביניהם באמצעות מתן אפשרות למשיבה להעלות טענות והשגות נוספות בפני המפקח. לגישת המערערים, היה מקום ליצור מנגנון ביצוע אשר ימנע סכסוכים עתידיים בין הצדדים, ולא יהווה גורם מעכב לביצוע התיקונים בדירות באמצעות עידוד מחלוקות בענינים שונים.נ

 

(ו)              פסיקת ריבית

המערערים טוענים כי בית המשפט טעה בכך שהורה כי תינתן תוספת ריבית לפיצוי הכספי רק ממועד מתן חוות דעת המומחה ולא ממועד היווצרות עילת התביעה בעת רכישת הדירה או לכל המאוחר ממועד הגשת התביעה.ב

 

(ז)              שכר טרחת המומחה

לטענת המערערים, טעה בית המשפט בכך שחייב את המשיבה לשלם להם רק 50% משכר טרחת המומחה שהובא מטעמם ולא את  מלוא עלות שכר טרחתו. וזאת, לאור ההתאמה בין קביעות מומחה בית המשפט  וממצאי בית המשפט עצמו לקביעות העד המומחה מטעם המערערים.ו

 

(ח)             שכר טרחת עו"ד

לטענת המערערים, טעה בית המשפט בכך שפסק שכר טרחת עו"ד לזכותם בשיעור 20% בלבד מסכומי עלויות התקונים הבסיסיים בלא  התחשבות בתוספות לסכומים אלה עד 50% מהסכומים המקוריים העשויות להיפסק בהתאם לחלופת ביצוע התיקונים בפועל.נ

      טיעוני המשיבה

3.       ראשונה, טוענת המשיבה כי המערערים אינם יכולים לזכות בסכומי פיצוי גבוהים מאלה שתבעו בתביעתם ואשר בגינם שלמו אגרה וכי  ערעורם גובל בחריגה כזו. לענין חוות דעת המומחה נטען כי אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט ביחס לכך, וכי מדובר בשיקול דעת שיפוטי שאינו נושא להתערבות ערכאת ערעור. היא דוחה  את טענות המערערים בנושאי איוורור המחסנים, החלפת ריצוף, וגריעה משטח הדירות. לדבריה, קביעות בית המשפט בעניינים אלה הן קביעות מוצקות שבעובדה שאין להתערב בהן. אשר להחלטה המאוחרת של בית  המשפט, נטען כי חסר בפסק הדין מנגנון מעשי ליישום החלק האופרטיבי של פסק הדין ולכן היה צורך לקובעו. לענין גובה הריבית שנפסקה לסכומי הפיצוי נטען כי אין מדובר כאן בחוב כספי אלא בכספים הנדרשים לצורך תיקונים. העלויות נמדדות על פי השיעורים המופיעים בחוות דעתו של המומחה נכון לזמנה של חוות הדעת ולכן יש לפסוק ריבית ממועד מתן חוות הדעת ואילך. לעניין שכר טרחת  המומחה מטעם המערערים נטען כי חוות דעתו לא נתקבלה ולכן אין לקבל את הטענה לפיה יש להחזיר למערערים את מלוא עלות המומחה מטעמם. לנושא שכר טרחת עורך הדין – אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט  אלא מקום שנפסק שכר טרחה בהיקף חריג, ואין זה המקרה.ב

      הכרעה

      טענות שבעובדה

4.       מרבית נימוקי הערעור שהעלו המערערים נוגעים לקביעות שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי על סמך ראיות שהובאו בפניו ועל יסוד חוות דעת מפורטת שהוגשה על ידי מומחה מטעמו. ככלל, אין בית המשפט לערעורים מתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי ערכאה דיונית אלא אם כן היא לא שמה ליבה לפרטים מהותיים בחומר הראיות או שקביעותיה מופרכות על פניהן וחסרות הגיון (ראה למשל ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 645).

בית המשפט המחוזי בחן ראיות רבות שהוצגו בפניו וסקר לעומקן את קביעותיו של העד המומחה וראה להתייחס לחוות דעתו כאמינה, אובייקטיבית ומקצועית. הוא עמד בנפרד על כל ליקוי ניטען ובחן אותו בקפידה על רקע הראיות, טיעוני הצדדים וחוות דעת המומחה. ממצאיו בקשר לליקויים השונים מבוססים כדבעי על חומר הראיות שהיה בפניו.ו

       ואשר למספר עניינים פרטניים:

בענין איוורור המחסנים, בית המשפט פסק על פי חוות דעת המומחה כי אין צורך בתוספת איוורור במחסנים. המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה באשר לטענתם כי המחסנים עבשים וטחובים, ועל רקע זה טבעי היה כי בית המשפט יסמוך על חוות דעת המומחה מטעמו אשר קבע כי בדלת כל מחסן ישנו צוהר המספק את האיוורור הנדרש ואין צורך באיוורור נוסף. וכך אומר המומחה גיל בחוות דעתו (עמ' 193):

 

"בדלתות המחסנים נמצאו חלונות איוורור בחלק העליון של הדלתות. חלון איוורור זה קיים בדלת על אף שלא צריך לאוורר איזור זה בהתאם לתקנות התכנון והבניה… טענתו של מהנדס הדיירים בנושא ליקוי כלשהו באיזור זה אינה נכונה."

       חוות דעת זו מהווה בסיס לקביעות בית המשפט ואין להתערב בה.נ

אשר להחלפת הריצוף, מדובר בשאלה של עלות ריצוף פגום בשטח הרכוש המשותף. בית המשפט קבע על סמך חוות דעת מומחה כי מדובר בעלות של 10% מכלל הריצוף ברכוש המשותף. עיון בחוות דעת המומחה מעלה כי קביעה זו עולה בקנה אחד עם קביעתו המקצועית וכי יש טעם במסקנה כי פגמים שוליים, יחסית, בריצוף אינם מצדיקים החלפת הריצוף כולו. אי לכך, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט בענין זה.ב

לענין הוצאות שונות שהמערערים טוענים להן, הצדק עם המשיבה בטענתה כי מדובר בסכומים אשר לא פורטו כלל בכתב התביעה ולא הובאו ראיות בקשר אליהם. מכאן, שלא ניתן ביסוס בין לעצם ביצוע העבודות ובין להיקף עלותן, והם גם לא מצאו את ביטויים בחוות דעת המומחה. משכך, צדק בית המשפט כאשר לא ראה לבסס ממצאים כלשהם על טיעונים אלה.ו

גריעה משטח הדירה

5.       התובעים 4 עד 14  טענו כי שטח הדירה שקבלו קטן מהשטח שצויין על ידי המשיבה בפרוספקטים ובמסמכים מיקדמיים שהוצגו בפניהם על ידיה קודם לחתימה על חוזה הרכישה. לטענתם (סעיף 8 לכתב התביעה), על פי הפרסומים המיקדמיים הובטח להם כי שטח הדירה שיקנו יהיה כאמור בפרוספקט. יתר על כן, במיפרט של חוזה הרכישה לא צויין שטח דירה שונה מזה שבמסמכים המיקדמיים ומאחר שקים שוני כזה במציאות יש לפצותם בגין הפרשי השטח. התובעים 1 עד 3 בקשו זמן רב לאחר תחילת המשפט לתקן את תביעתם כדי להוסיף גם הם טענה ברוח זו אולם בית המשפט סירב להתיר זאת בשל האיחור בהגשת בקשת התיקון בלא הסבר והצדקה. לגוף הטענה שהעלו מערערים 4 עד 14 בית המשפט פסק  כי יש לדחותה. הטעם העיקרי לכך הוא כי חוזה הרכישה מבהיר במדויק את ממדי שטח הדירות באמצעות פירוט במיפרט המצורף לחוזה, ומשכך אין מקום לטענת ההסתמכות על נתוני המסמכים המיקדמיים, המספקים מידע כללי ובלתי מחייב בלבד.נ

 מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכיחו המערערים 4 עד 14 כי זכותם נפגעה נוכח פרטי הפרוספקט שהופץ על ידי המשיבה קודם לעריכת חוזי המכר אשר שיקפו נתונים בדבר שטח הדירה שלא תאמו לפרטי מפרט החוזה בענין זה.

חוק המכר (דירות) התשל"ג-1973 קובע בסעיף 4(א)(1) לו כי תתהווה "אי התאמה" מקום שהדירה או כל דבר שבה שונים מן האמור במיפרט, בתקן רישמי או בתקנות הבנייה. בנסיבות כאלה של אי התאמה רואים את המוכר כמי שלא קיים את חיוביו כלפי הקונה. בענייננו נקבע כממצא עובדתי כי לכל חוזה מכר של דייר צורף תשריט ובו סקיצה של הדירה ובה פירוט שטחו של כל חדר וכל חלל המצוי בדירה. הדיירים נדרשו לחתום על תשריטים אלה כחלק מחתימתם על חוזה המכר העיקרי.  בנסיבות אלה, אך סביר הוא כי הדייר יניח כי השטח המופיע במפרט החוזה הוא השטח הנכון והמחייב של הדירה, ולא יסתמך על כל נתון אחר, חיצוני להסכם המכר; אפשר ששונה היה המצב אילו הנתונים היחידים בענין שטח הדירות היו כלולים בפרוספקט השיווק של החברה הקבלנית ולא היו נתונים אחרים כלשהם בענין השטח בחוזה המכר ובמסמכים המצורפים אליו.ב

 בענין ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חומר בע"מ (פד"י נ(1) 826) ארעו נסיבות עובדתיות שונות במעט מאלה שבענייננו: פירוט שטחי הדירות הופיע   בפרוספקט המיקדמי מטעם החברה הקבלנית והוכח כי הדיירים הסתמכו עליו בבואם לרכוש את הדירות ולא נמסרה להם תכנית שטח אחרת או פירוט אחר כלשהו כפי שהיתה חובה על הקבלן לעשות על פי חוק מכר (דירות). נתוני השטח נשאבו על ידי הרוכשים הפוטנציאליים מהמסמכים המיקדמיים בלבד. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי הפרוספקט הנוגע לשטח הדירות מהווה הצעה לכריתת חוזה המופנית לציבור הרחב. עם זאת נקבע  כי הנתונים בפרוספקט עשויים להפוך את ההצעה להזמנה לנהל משא ומתן ובמהלכה ניתן להציע הצעות אחרות. באופן זה, לתנאים המפורטים בהצעה למשא ומתן עשויה להיות נפקות משפטית אם בסופו של דבר נכרת חוזה ולא הוסכם במסגרתו על שינוי תנאי ההצעה, למשל בענין השטח. בנסיבות כגון אלה ניתן לראות תנאים אלה כחלק מתנאי החוזה המחייבים.ו

       אומר בית המשפט באותו ענין (שם, בפסקה 9):

 

"משלא צויין בחוזה הרכישה שטח שונה מן השטח שצויין בפרוספקט, הכוונה היתה כי מצג זה שעל פיו שווקו הדירות יהפוך לחלק מן התנאים המוסכמים. מסקנה זו מתחזקת בשל מחדלה של החברה לפרט את מימדי הדירה במיפרט כדרישת החוק".נ

 

מאחר שבאותו ענין לא צויינו בחוזה נתוני שטח אחרים מכפי שהופיעו בפרוספקט, חוייבה החברה הקבלנית לפצות את הדיירים על ההפרש שבין נתוני השטח בפרוספקט לבין נתוני השטח בפועל. את הרציו בפרשת "צמיתות" יישם בית המשפט גם בענין ע"א 6271/95 אדוניהו נ' פרוייקט גן העיר פד"י נה(1) 577, פסקה 5); ראה גם ע"א 8737/00 שלפרד, חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' יוסף ז'אק ואח', תק' על' 2002(2), 1991.ב

בשונה מפרשת "צמיתות" שתוארה לעיל, בענייננו אין לטענת המערערים בדבר גריעה משטח דירותיהם על מה שתסמוך. בעוד שהמסמכים המיקדמיים של החברה הקבלנית תארו תיאור כללי ובלתי מחייב של שטח הדירות, ואף נקטו בביטוי "דוגמא" לתיאור מעמדם, באו מיפרטי החוזים לשקף בצורה מדויקת ומחייבת את שטחה של כל דירה תוך פירוט שטחי החדרים והחללים. בנסיבות אלה, לא קמה בידי הדיירים טענה ממשית של פגיעה באינטרס ההסתמכות, וסביר להניח כי כקונים סבירים, הפועלים בתום לב, הסתמכו על נתוני חוזי המכר עצמם ולא על מסמכי הסברה ושיווק, חיצוניים לחוזה. מעבר לדרוש לצורך ההקשר המשפטי שלפנינו, יצויין בבחינת אמירה כללית כי, כענין של נוהג שיווקי הולם, ראוי הוא שחברות קבלניות, בהציגן לציבור פרוספקטים ומסמכי שיווק של דירות, תקפדנה להדגיש בפני הציבור כי הנתונים המצויינים בהם מהווים אך אינדיקציה כללית לאופי המימכר ואין לראות בהם נתונים מחייבים, לבל יווצר חשש להטעיית הציבור. נוהג כללי כזה נדרש אף בלא קשר הכרחי למידת הפירוט המופיע בחוזה המכר לגבי מאפייני המימכר.ו

       לאור האמור, יש לדחות את טענת הערעור בענין זה.

      ההחלטה המאוחרת – מנגנון ביצוע פסק הדין

6.         בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו ביום 30.10.00 ובו קבע את היקף זכויותיהם הכספיות של המערערים בגין מרכיבים שונים של תביעתם. במסגרת פסק הדין נקבע כי המשיבה אינה זכאית לבצע את התיקונים בדירות בעצמה אלא עליה לשלם למערערים את עלות התיקונים המגיעה לכל אחד מהם על פי פירוט המופיע בפסק הדין. לצורך כך נקבעו שתי חלופות העומדות לרשות כל דייר: האחת – להודיע על רצונו לקבל את עלות התיקונים ישירות לידו (להלן – "תשלום ישיר"); השניה – להודיע כי ברצונו לבצע תקונים בפועל ולבסס את תכנית התיקונים במסמכים. הבחירה באופציה זו מניחה כהנחה מובנית שהתיקונים יבוצעו באמצעות קבלן חיצוני (להלן – "חלופת התיקונים"). החלופה הראשונה – שהיא חלופת התשלום הישיר, מתבססת על פיצוי ישיר לדייר על בסיס תחשיב עלויות בסיסי הבנוי על עלות תיקונים על ידי המשיבה, כפי שהעריך מומחה בית המשפט (להלן "עלות התיקונים הבסיסית"). חלופה זו מבוססת על ההנחה כי הדייר מקבל לידו את התשלום בלא שהוא מתחייב לביצוע תיקונים בפועל. החלופה השניה מניחה כי הדייר מבקש לבצע תיקונים בפועל בדירתו, וכי התקונים לא יבוצעו בידי המשיבה אלא בידי קבלן חיצוני. מנגנון התשלום על פי חלופה זו בנוי בראש וראשונה על תשלום עלות התיקונים הבסיסית כשאליו מצטרפים עלות פינוי וכן תוספת 8% בגין פיקוח הנדסי וכן ניתן להוסיף עד 50% מסכום עלות התיקונים הבסיסית לצורך מימון מלוא העלויות שתידרשנה על ידי הקבלן החיצוני. תשלום התוספות מותנה בהצגת אישורים וקבלות המעידים על עלויות הקבלן והעבודות בפועל (סעיף 41 לפסק הדין).

ביום 6.12.00, למעלה מחודש ימים לאחר מתן פסק הדין, פנתה החברה המשיבה לבית המשפט בבקשה כי יורה על אופן יישום המנגנון לביצוע חלופת התיקונים שנקבעה בפסק הדין. בהמשך לבקשה זו נתן בית המשפט החלטה נוספת ב-31.12.00 -היא ההחלטה המאוחרת – ובה קבע כדלקמן:  חלופת התיקונים בפועל שהדיירים יבחרו לבצע תיעשה בהשגחה ובפיקוח של המהנדס גיל. תישמר זכותה של המשיבה להשמיע דבריה בפני המהנדס – המפקח ככל שהדבר מטיל עליה חבות תשלום מעבר למחירים הבסיסיים שנקבעו בפסק הדין ועד לשיעור התוספת שנקבעה בו. על הדיירים שיבחרו בחלופת התיקונים בפועל להעביר למשיבה את תכנית העבודה לבצוע התיקונים ופירוט המחירים לצורך תשלום אולם ההכרעה בענין התאמתם לצורך הענין תיעשה על ידי המפקח. למהנדס גיל ניתנו סמכויות להכריע בדבר קבלת ההצעה המתאימה לביצוע עבודות התיקונים ולבחון את נושא המחירים ושאר הפרטים הקשורים בביצוע העבודה. כן נקבע כי עליו להודיע לצדדים את הכרעותיו לגבי הצעת העבודה ותחילת ביצוע העבודה, ונציג מטעם המשיבה יהיה רשאי להופיע באתר העבודה. התשלומים של המשיבה עבור ביצוע העבודות יועברו למהנדס גיל או למבצעי העבודה לפי הנחיותיו וכנגד ביצוע התשלום תימסר למשיבה חשבונית מס כדין. אם לא יסכים המהנדס גיל למלא את תפקיד המפקח, יהיו רשאים בעלי הדין להסכים על מינוי מפקח אחר, ובהעדר הסכמה יוכלו לפנות לבית המשפט למינוי מפקח אחר.

המערערים טוענים כי ההחלטה המאוחרת ניתנה בלא סמכות, לאחר שבית המשפט סיים את מלאכתו ולפיכך יש לראותה כבטלה.

בטענה זו של המערערים יש ממש ויש לקבלה. עקרון הוא כי בית המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף, לגרוע או לתקן את החלטתו אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, או במסגרת הבהרה הניתנת על ידי בית המשפט לפסק הדין לצורך ביצועו על פי בקשת ראש ההוצאה לפועל  מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. טעויות סופר עניינן תיקון שגיאות שחלו מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית, טעות לשון, טעות בחישוב, והוספת דבר באקראי. המדובר בעיקרו בשיבושים טכניים שחלו, שניתן לתקנם בתוך 21 יום מיום מתן ההחלטה. הבהרת פסק דין על פי חוק ההוצאה לפועל איננה אלא מתן הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אין בבקשת הבהרה כזו כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף או לתקן את פסק דינו אלא להבהירו בלבד. עקרון "גמר המלאכה" "Functus Officio" נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של וודאות, בטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בענינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער. (השווה ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פד"י לב(1) 67; ע"א 330/78 המהפך, אגודה שתופית בע"מ נ' פקיד השומה, פד"י לה(2) 499, 504). על רקע מגמות אלה מובנת המסגרת הצרה והדווקנית שהותרה בחוק לפתיחת הכרעה שיפוטית שנסתיימה ומתן החלטה מאוחרת במסגרתה. ברי, כי אין במסגרת זו כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף, לגרוע או לתקן עניינים מהותיים הקשורים להכרעה השיפוטית לאחר סיומה (ד"נ 29/83 ב"ש 611/85 סהר נ' כהנקא, פד"י לט(4) 433, 437; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 6, עמ' 286 ואילך).  תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט או השלמת חסרים מהותיים בפסק דין יכולים להיעשות על דרך הערעור (ע"א 159/90 סולל בונה נ' ברק אור בע"מ, פד"י מז(4) 17, 21-2).

ראוי להוסיף כי ההלכה הפסוקה הכירה בעבר בקיומה של סמכות טבועה הנתונה לערכאת שיפוט להעניק אורכת חסד לבעל דין לאחר שניתן פסק דין סופי בעניינו וזאת באורח חריג לכלל הרגיל של "גמר מלאכה" ומקום שהענקת הסעד נדרשה "למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן". חריג זה הוחל במקרים נדירים של כורח מציאות שאחרת היו נגרמות תוצאות קשות של עוול ואי צדק (ראה לענין זה ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פד"י מו(3) 279; ב"ש 79/82; ע"א 201/80 ארגמן, חברה לבנין נ' ברנפלד, פד"י לו(2) 362; ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פד"י כח(2) 89).

אין הסוגיה בענייננו נופלת לגדר אחד המצבים בהם נתונה סמכות לבית המשפט לחזור וליתן החלטה בענין שבו הכריע באופן סופי. ההחלטה המאוחרת שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בענין מנגנון ביצוע התיקונים ומינוי מהנדס מפקח אינה נכנסת לאף אחת מן המשבצות המוכרות לשינוי או תיקון פסק דין שניתן. אין היא עונה להגדרת תיקון טעות טכנית, ואין היא בגדר הבהרה לצורך ביצוע פסק הדין. היא אינה תואמת גם לחריג, יציר ההלכה הפסוקה, אשר נועד להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין כדי למנוע עוול ואי צדק בולט. ההחלטה המאוחרת מהווה תוספת מהותית לפסק הדין, אשר ניתנה על ידי בית המשפט לאחר מעשה ולאחר סיום מלאכתו. במסגרת החלטה זו מינה בית המשפט את המומחה גיל להיות בעל סמכות נרחבת של מפקח ומשגיח על עבודות התיקונים של הדיירים – סמכות ותפקיד שלא נכללו כלל בפסק הדין; הוענקו לו במסגרת זו סמכויות נרחבות לבדוק מסמכים ואישורים שונים הקשורים בביצוע עבודות התיקונים, ולהחליט כמעין-בורר בטיעונים שתציג לפניו המשיבה בענין היקף חבויותיה הכספיות, ומן הסתם, בטיעוני הדיירים שיגיבו לאותם טיעונים. כן הוא הוסמך לנהל את ענייני הכספים והתשלומים, הכרוכים בתיקונים. סמכויות המהנדס גיל וזכויות וחובות הצדדים שנקבעו בהקשר לכך חורגים מגדר הסדר טכני – ביצועי בלבד. מדובר בהסדר בעל מאפיינים של מעין-בוררות שהשלכותיו על זכויות הצדדים הינן מהותיות. אולם אפילו היה מדובר בהסדר שעיקרו טכני, גם אז משולל בית המשפט סמכות להסדירו לאחר מתן פסק הדין וכל עוד לא הותיר בידו קצה חוט של סמכות שיורית במסגרת פסק הדין, המתיר אפשרות להוסיף עליו לאחר נתינתו. לאור האמור, נראה לי כי יש להורות על ביטולה של ההחלטה המאוחרת שניתנה על ידי בית המשפט, משהיא ניתנה בלא סמכות, לאחר שבית המשפט סיים את מלאכתו.

      פיצוי אחיד לכל הדיירים

7.      המערערים משיגים בערעורם על העקרון שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היוצר אבחנה בין שתי קבוצות דיירים בהתאם לחלופת הפיצוי שבחרו, קרי: חלופת התשלום הישיר או חלופת התיקונים. הם טוענים כי היה מקום ליצור הסדר אחיד של פיצוי הוגן לכל הדיירים אשר ישקף את עלות התיקונים האמיתית שכל דייר יצטרך לשאת בה בלא שים לב לשאלה האם התארגן בפועל לביצוע העבודות, או האם מלכתחילה בדעתו לבצע תיקונים, אם לאו. על פי הטענה, משקבע בית המשפט כי למשיבה לא עומדת זכות לבצע את התיקונים בעצמה, היה עליו לקבוע כי עליה לפצות את הדיירים באותו סכום שידרש מבחינה רעיונית לתקן את הדירות באמצעות קבלן חיצוני, הווי אומר: עלות התיקונים הבסיסית בתוספת 50%, ברוח חוות דעתו של מומחה בית המשפט.

נתתי דעתי לטענה זו של המערערים ולאחר התלבטות לא מעטה באתי לכלל מסקנה כי ראוי לקבלה. אלה הטעמים העיקריים לכך:

כלל הוא בתורת הפיצוי כי יש להעמיד ניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא ארעה ההפרה והנזק שנצמח בעקבותיה. מקובל עוד לפסוק פיצוי מתוך הנחה רעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן אך אין מחייבים בדרך כלל הוכחה נחרצת לאופן השימוש העתידי בו, ותשלומו אינו מותנה בהתחייבות הנפגע להשתמש בו למטרה מוגדרת. כך הוא במקרה שלפנינו. נמצאו ליקויים בדירות המערערים, וכדי להעמידם במצב כאילו לא ארע הנזק יש לפצותם בשיעור כספי שיכסה את מלוא עלות התיקונים וההוצאות הנדרשים לצורך ביצועם בפועל. באומדן העלויות לצורך ענין זה איננו צריכים להידרש להוכחה קונקרטית בדבר ביצוע התיקונים בפועל, ויש לשלם את הפיצוי על בסיס ההנחה הרעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מקום להתנות את שיעורו בהוכחה בדבר מימוש הייעוד כאמור. זוהי דרכו של  בית המשפט בפסיקת פיצוי דרך כלל, ואינני רואה מקום לסטות מדרך זו במקרה זה.

בענייננו, קבע בית המשפט כי למשיבה לא עומדת עוד זכות לבצע את התיקונים בעצמה וכי התיקונים יבוצעו על ידי קבלן חיצוני. מכאן, שהפיצוי לגבי כל הדיירים צריך להתבסס על אמת מידה אחידה המבוססת על עלות תיקונים על ידי קבלן חיצוני וזאת הן לגבי הדיירים הבוחרים לבצע בפועל את התיקונים, הן אלה שטרם החליטו או נערכו לכך, והן אלה המעדיפים שלא לבצעם כלל. יצירת אבחנה בבסיס התשלום בין אלה שנערכו לביצוע תיקונים לעומת דיירים אחרים איננה עולה בקנה אחד עם עקרונות הפיצוי המקובלים וראוי לבסס פיצוי אחיד לכל על בסיס אותן אמות מידה.

מתן פיצוי אחיד לכל קבוצות הדיירים בלא אבחנה משרת גם מטרה מעשית חשובה. הוא מאפשר את סיומה של המחלוקת בין הצדדים בהכרעה סופית וברורה באמצעות תשלומי פיצוי מוגדרים בלא שהצדדים ייאלצו להיגרר למערכת יריבות נוספת לאחר סיום המשפט לצורך הסדרה סופית של התשלומים ששיעוריהם ומועדיהם עדיין לא ברורים. הדבר יחסוך גם בצורך ליצור מנגנוני בוררות יקרים וימנע חשש כי הסדר כספי שאינו חלוט יצמיח התדיינויות משפטיות נוספות – תהליך שהוא בלתי רצוי ובלתי בריא מכל בחינה שהיא.

אני ערה לעובדה כי המומחה אמד את עלות התיקונים על ידי קבלן עצמאי בעלות התיקונים הבסיסית בתוספת של עד 50%, וחישוב פרטני של כל דייר על פי נוסחה זו עשוי היה להביא לוריאציות מסוימות בהיקף העלויות הנדרש לכל אחד מהדיירים. עם זאת, השגת רמת דיוק בדרך האמורה מחייבת, בראש ובראשונה, העמדת תנאי בדבר ביצוע תיקונים בפועל – דבר שאין מקום להציבו מהטעמים שהובהרו לעיל. שנית, החלתה של נוסחה זו בצורתה המדויקת עלולה להקים חשש להנצחת חזית היריבות בין הצדדים גם לאחר סיום המשפט על כל ההשלכות שיש לכך, כפי שפורט לעיל. חסרונותיו של פתרון כזה נהירים על פניהם, ואינם מצדיקים היזקקות לדרך זו גם אם רמת הדיוק בשיעור הפיצוי המושגת באמצעותה עולה על זו הטמונה בהסדר פיצוי כולל ואחיד. בהינתן שיקולים אלה, ראוי להגדיר את שיעור הפיצוי על פי אמת מבחן אחידה ולהסדיר את תשלומו הכולל במסגרת המשפט ולהביא בכך לסיומה הסופי של המחלוקת לטובת הצדדים כולם (השווה בענין זה פסק דינה של חברתי, השופטת מ. נאור בע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ (טרם פורסם) בסעיפים 15 עד 18 לפסק הדין).

 

השאלה היא מהו שיעור הפיצוי האחיד שיש לפסוק כאן בהתחשב בנתונים העובדתיים שהובאו בפני בית המשפט קמא ובממצאים שקבע?

 

בית המשפט הסתמך בקביעותיו לכל אורך הקו על חוות דעת המומחה גיל  שמונה מטעמו. בחוות דעתו הוא קובע את עלות התיקונים הבסיסית על פי אמת מידה הבנויה על כך שהתיקונים יבוצעו על ידי המשיבה. על פי עמדתו, אם התיקונים יבוצעו על ידי קבלן חיצוני, יש להוסיף להערכת העלויות הבסיסית כאמור סכום נוסף עד ל-50% ממחיר העלות הבסיסית. בלשונו של המומחה נאמר כך: (ת/1, עמ' 3):

 

"כל העלויות בחוות הדעת מבוססות על מצב שבו הקבלנים הנתבעים מבצעים את התיקונים. במידה וקבלן מזדמן יקרא  לביצוע תיקונים אלה, עלולים המחירים לעלות עד ל-50% ממחירי האומדן".

 

משקבע המומחה כך, ומשהחליט בית המשפט כי התיקונים יבוצעו שלא באמצעות המשיבה, ממילא קמה לדיירים זכות לפיצוי על עלות תיקונים בידי קבלן חיצוני. עלות זו מורכבת  מעלות התיקונים הבסיסית ומהתוספות עליהן הצביע המומחה ואשר בית המשפט אימץ את שיעוריה לגבי חלופת התיקונים. קבוצת הדיירים כולה זכאית, איפוא, בפיצוי על עלות התיקונים על פי חלופת התיקונים (קרי: עלות תיקונים בסיסית בתוספת התוספות) בלא קשר לשאלת ביצוע התיקונים בפועל. תוספות אלה יכללו בראש וראשונה עלות פינוי לדיירים שאושרה להם עלות כזו וכן תוספת של 50% לעלות התיקונים הבסיסית, בצירוף מע"מ. אינני כוללת בגדר הפיצוי תוספת של 8% בגין פיקוח הנדסי שבית משפט קמא הוסיף בנפרד, שכן הנחתי היא כי המומחה כלל בתוספת של עד 50% גם את הפיקוח ההנדסי, המהווה חלק בלתי נפרד מעלויות ביצוע העבודות. הסכומים ישאו מע"מ וכן הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן חוות דעת המומחה ב-5.7.98.

       לאור האמור, אני מקבלת טענת המערערים בנקודה זו.

      פסיקת ריבית, שכר טרחת המומחה, ושכר טרחת עורך הדין

8.         איני רואה מקום לקבל את טענת המערערים לפיה שגה בית המשפט משהורה על פסיקת ריבית לתשלומים המגיעים להם החל ממועד מתן חוות דעת המומחה גיל להבדיל ממועד היווצרות העילה או ממועד הגשת התביעה. הסכום הכספי שנפסק לזכות המערערים משקף בעיקרו עלויות לכיסוי תיקונים בדירות הדיירים. ממילא, נדרשת הערכה ריאלית של ההוצאה הנדרשת לצורך מימון עלויות התיקונים והבסיס לכך הוא הערכת המומחה לגבי השיעורים הנהוגים בשוק בזמן נתון, והערכתו נכונה לזמנה. לכן צדק בית המשפט כאשר הורה על תשלום ריבית שתתווסף לתשלומי הפיצויים בגין התיקונים ממועד חוות דעת המומחה, והכל בהתאם לסכומי העלויות שנקבעו בחוות הדעת במועד נתינתה.

אינני רואה מקום להתערב גם בקביעת בית המשפט בדבר חיוב המשיבה ב-50% משכר טרחת מומחה המערערים. בעניינים כגון דא נתון שיקול דעת רחב לבית משפט קמא ואינני מוצאת כי הוא חרג מגבולות שיקול הדעת הנתון לו באופן המצדיק התערבות ערכאת ערעור.

אשר לשכר טרחת עורך דין, משהוצע כאן בסיס אחיד לפיצוי לכל הדיירים, ייקבע כי ישולם  שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסך הפיצוי שינתן לכל דייר על פי החלטה זו בצירוף מע"מ כחוק.

 

      סוף דבר

9.      אציע לחברותי לקבל את הערעור בחלקו ולדחותו ביתרתו. הערעור יתקבל ככל שהוא נוגע לשיטת הפיצוי שהונהגה המבחינה בין קבוצות דיירים על פי חלופת התשלום הישיר לעומת חלופת התיקונים, וחלק פסק הדין הנוגע לענין זה יבוטל. כן תבוטל ההחלטה המאוחרת בענין מנגנון הביצוע של התשלומים לבעלי חלופת התיקונים. במקום זאת ייקבע פיצוי אחיד לכל הדיירים המבוסס על אומדן עלות התיקונים הבסיסית על פי קביעת בית משפט קמא בתוספת 50% מאומדן זה וכן תוספת עלות פינוי למי שזכאי לכך, ובלא תוספת 8% בגין פיקוח הנדסי. לסכום הפיצוי יצורף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה, הכל כאמור בסעיף 9 לפסק הדין.

שכר טרחת עורך הדין יעמוד על 20% מסכום הפיצוי שייפסק לכל דייר על פי החלטה זו בצירוף מע"מ כחוק. שאר חלקי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם והערעור לגביהם יידחה.

 

אציע לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך הדין בערכאה זו בסכום כולל של 50,000 ₪.

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

      השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן:

 

       אני מסכימה.

 

                                                                                   ש ו פ ט ת (הדימ')

 

      השופטת מ' נאור:

 

       אני מסכימה.

 

                                                                                     ש ו פ ט ת

 

       לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה.

 

       ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ג (21.7.03)

 

 

ש ו פ ט ת (בדימ')                                 ש ו פ ט ת                        ש ו פ ט ת